נורווגיה - 2004 

השמש ליטפה את צינת הבוקר הרכה שהציפה את היער. באוויר הייתה תלויה הרגשה של שלהי טיול, לקראת סופו של עניין ומספר שעות פנויות עמדו לפנינו. חצי יום חופשי, סתם "טיים אאוט" של בוקר וצהריים, שעותיו האחרונות של מסע מדהים ולאחר עשרה ימי טיול אינטנסיביים במהלכם חלפנו על פני נופים שלא יאומנו. מה לא ראינו? את הפיורדים ואת הקרחונים, את הפסגות המושלגות ואת מאות המפלים הצונחים מן הפסגות המפשירות של ראשי ההרים. את עדרי הכבשים ואת היערות, את האגמים ואת השחפים. שטנו באניות ונסענו ברכבת, חלפנו באוטובוס על פני "תהומות אין חקר" (כך מתאר ההיסטוריון יוספוס פלאביוס מקומות נמוכים הנשקפים מצוקים נישאים) ושוטטנו במסעות רגליים לאורך שבילים לא ידועים בחיפוש אחר מראות עוצרי נשימה.

"מה את ממליצה לנו לעשות בסביבה כה רחוקה ומבודדת מן העיר", שאלתי את פקידת הקבלה במלון בו התאכסנתי, כ- 15 דקות נסיעה מחוץ לאוסלו, בירת נורווגיה. פקידת הקבלה, אישה לא צעירה אך בהחלט חיננית אשר הייתה עסוקה בין שאר משימותיה בחלוקת שלגונים לילדים נורווגים חמודים שהיו זכאים לכך במסגרת חופשת ,הוריהם והציגו בפניה קופון מתאים, ענתה לי בצנעה. "יש כאן שביל נחמד המוביל אל הפיורד" אמרה לאחר מחשבה "למה שלא תנסה אותו?". באמת, למה לא, חככתי בדעתי. רוב המטיילים שלי היו עייפים מחוויות הטיול וניצלו את זמנם הפנוי לרביצה נעימה על הדשא, אל מול השמש המלטפת. חלקם ישבו בטרקלין המלון, נגסו מן הדובדבנים שאנשי הקבלה האדיבים הציעו להם מעת לעת או לגמו להנאתם קפה. אכן ימים לא פשוטים עברנו, כאלו המצדיקים מנוחה והתאוששות קלים. נופים ומראות שקשה לעכל, ערים ומרכזי תרבות תוססים. נורווגיה במלוא הדרה.

התחלתי לפסוע לכיוון הפיורד, לאורך השביל המומלץ. צמרות עצי היער נהו ברוח הקרירה והקלה שנשבה על פניי מן הפיורד. שיחי האברש הורודים כרעו תחת תפרחתם ופרי הפטל הורוד-אדום "ריצד" מכל עבר. גם אוכמניות וגם תות בר כיסו את שולי השביל, וגם צבעו את כפות ידי באדום כאשר ליקטתי בשפע מפירות היער ולעסתי אותם להנאתי (ובתוך כך, הייתי מהרהר ביני לבין עצמי האם צפוי לי קלקול קיבה בהמשך?) .

ממרחק ראיתי את צבעו הכחול-עמוק של הפיורד, ועצי היער היו כמו וילונות ירוק בעדם הציצו במרחק אוניות מעבורות וסירות שהילכו לאורכו. המשכתי וטיפסתי אל עבר חווה פרטית של תושב מקומי, שלפרנסתו עסק בהשכרת קייאקים לשייט בחופי הפיורד. חלפתי על פני מתקני החווה הפשוטים, וקיפצתי לעבר דרגש סלע ממנו נשקף הנוף המרהיב. וכאן, בגובה של כ- 100 מ' מעל פני הפיורד הכחול, על גבי משטח גרניט, כשרגליי מתנדנדות על פי התהום הכחול ואני מוקף בעצי יער ישבתי וצפיתי לעבר הנוף. הייתה זאת אתנחתא ענקית עבורי.

אינני זוכר מתי לאחרונה ישבתי כך, לבדי, אל מול יפי הבריאה והרגשתי כמו נולד מחדש. כמו כל ישראלי מצוי, הייתי חייב לרוץ ולספר למישהו. חשבתי לשתף בחוויה העצומה הזאת את חברי הטוב היושב לו בארץ הקודש ונאנק תחת החום הכבד של חודש יולי, אך בשיחה ממכשיר הטלפון הסלולארי שעמי התברר ש"אין לי זמן בשבילך כרגע, אני אתקשר אליך מאוחר יותר...". עם רעייתי כבר שוחחתי כמה וכמה פעמים ולכן התקשרתי לאחי, בעל חנות למסגרות לתמונות בתל אביב. "תגיד", הוא שאל, "על חשבון מי השיחה הזאת?". "על חשבוני", עניתי, ודיברנו ושוחחנו ושיתפתי אח וחבר באחת החוויות הנפלאות ביותר שלי בשנה האחרונה. הטיול הנפלא לנורווגיה, יולי 2004 .

ארץ יפה, נורווגיה. יש האומרים, היפה בעולם. בוודאי נופיה. 325,000 קמ"ר ובס"ה כ- 5 מיליון תושבים. בסקר שנערך באו"ם בשנה האחרונה, זכתה נורווגיה בתואר, "המדינה בה איכות החיים היא הגבוהה ביותר, המדינה בה הכי כדאי לחיות"... כ- 70% משטחה של הארץ הזו הם נופים נישאים שאין בהם דבר לניצולת חקלאית או למחצבים. סתם נופים. סתם???. כל הגדרה פחות מ"מדהים, עוצר נשימה, פלא הבריאה", לא תתאים לתיאור נופיה של הארץ המדהימה הזאת. אלפי אגמים, מאות פיורדים, צוקים נישאים ומאות אלפי מפלים המשתרגים .מראשי ההרים הנמסים ונופלים ברעש עצום אל בורות התחתית. חי וצומח ודומם שאופפים אותך בכל אשר תלך מעבורות המהלכות לאורך הפיורדים, כבישים צרים החולפים על פני נקודות תצפית מרהיבות ונהגים אדיבים הממתינים בסבלנות עד שרכבך, הגדול יותר, יחלוף על פניהם.

נופי סלע קדמונים לצד קרחונים, שחלקם עדיין נמצאים בתהליכי תנועה וקול נפץ עמום נשמע לפרקים מקרקעיתם והמעיד על תזוזה נוספת. הוסיפו לעובדה צנועה זו את העובדה שבשנות ה- 70 נתגלו מרבצי נפט עצומים בים הצפוני, בשטחה של נורווגיה, וקיבלתם גם מדינה עשירה, מדינה אשר שמה לעצמה כמטרה לדאוג לרווחתו של הפרט והאזרח היושבים בה.

מדינה שאנשיה הצניעו לכת מאז ומעולם, מעולם לא בלטו, בטח לא בכיבושי עולם (למעט תקופת הוויקינגים הנועזים), ואשר מאז ומעולם נחשבו ליורדי ים מעולים ולחוקרי נתיבי האוקיינוסים. כן, העושר הפתאומי הזה מפחיד גם את האזרחים הנורווגים וגם את מנהיגיו. הנורווגי שהיה מאז ומעולם רגיל בחיי צניעות, הסתפקות במועט, בעבודה קשה ובהישרדות ארוכה בחודשי החורף הקשים והארוכים, לפתע פתאום הוא עשיר, מבולבל ומפוחד. קיימת כאן .איזושהי חרדה (המוכרת לי בהיותי בן למשפחה פולניה אופיינית) שהשפע הזה יחדל, לפתע פתאום, ולכן יש לחסוך .

נורווגיה היא ארץ השלג, הקרח והקור התמידי. בחודשי ינואר - מרץ, וגם נובמבר - דצמבר יורדת הטמפרטורה אל מתחת ל- 0 מעלות, האגמים קופאים וההרים מכוסים שלג. כארץ השוכנת כה קרוב לחוג הקוטב הצפוני, שוקעת כאן השמש בחורף מוקדם מאוד וזורחת מאוחר מאוד. בקיץ, העניין הזה הפוך והימים מתארכים. הם מתחילים בתאורה נפלאה ב- 04:00 בבוקר ומסתיימים באור נגוהות מתארך ב- 23:00 בלילה. יש ימים בהם השמש איננה שוקעת כלל. ימים של "שמש חצות" (בצפון המדינה).

מאז ומעולם היו תנאי המחייה קשים בארץ קרה ותובענית זו. האדם שרד את החיים הללו בזכות הסתגלותו השלג היה לידיד האדם בחורף וקרינתו הלבנה בלילות הירח הפכו את הלילה החורפי למואר ולידידותי. אחד מסוגי הספורט החביבים על הנורווגים הוא הסקי, על כל צורותיו. זה יכול להיות מרוץ מפורסם של Cross Country- חציית מרחבי ארץ עצומים על גבי מגלשיים מיוחדים, זה יכול להיות תחרות של דייג באגמי הקרח הקפואים, גלישת סקי תחרותית מראשי הרים מושלגים, אך הספורט המועדף מכל הוא קפיצות הסקי המפורסמות מראשי מקפצות מיוחדות שנבנו במיוחד לצורך מטרה זו. זהו ספורט מפחיד למדי, דורש אומץ לב, תושייה, תיאום ושליטה מוחלטים על אברי הגוף, מן ספורט כזה המתאים בעיקר לאנשים משונים כמו הנורווגים. נכון שהוא חוצה את כל ארצות אירופה המושלגות, אך כאן יש לכך ביטוי בחורף ובקיץ.

על סקי ועל פיורדים, על טרולים ועל נופים מדהימים, על מאכלים ועל ערים עתיקות ומיוחדות בנורווגיה, אספר בפעם אחרת.